שיטות משחק

הקדמה

חלק ניכר מעבודת הבמאי נוגעת בעבודה עם שחקנים, ולשם כך על הבמאי להכיר ולהבין את תחום המשחק. במאמר זה נתמקד בשיטות המשחק של ימינו.

המשחק במאה ה18

במאה ה 18 היה ניתן לשחק בצורה מקצועית אך ורק בתיאטרון, והקולנוע עדיין לא הומצא. הנוהל של המשחק באותו זמן היה לשחק בצורה מוגזמת ולהבליט רגשות, חלקית זה נבע מפאת גודל האולמות והעובדה שמיקרופונים לא היו קיימים באותה תקופה. השחקנים היו צריכים להגזים בגשותיהם על מנת שהצופה יצליח להבין את המסר. סיבה נוספת לכך הייתה תפיסת המשחק באותו זמן - השחקן היה צריך "להגזים את החיים" ולכל רגש הייתה תנועה מוגזמת שמלווה אליו, זאת הייתה מעין נורמת ושיטת משחק. גם הקולנוע בתחילת דרכו התבסס על סגנון המשחק התיאטרלי אך עם הזמן המשחק בקולנוע הפך ליותר ויותר ריאליסטי, חלק מהעניין הוא כמובן הזרם הניו ריאליסטי השולט בעולמנו שמטרתו היא להבליט את המציאות. גם המשחק התיאטרלי של ימינו נהייה מתון בהרבה אך הוא עדיין יותר מובלט מהמשחק הקולנועי.

שיטת סטניסלבסקי

קונסטנטין סטניסלבסקי היה האדם שהמציא מחדש את המשחק וביסס את שיטות המשחק הנהוגות כיום. כשחקן צעיר סטניסלבסקי לא הזדהה עם שיטת המשחק הנהוגה של אותם הימים, הגישה שלו למשחק הייתה לחיות את הדמות ולהיכנס לראשה, לחוש את רגשותיה. סטניסלבסקי הפך במהרה לשחקן מוערך ועם השנים שיכלל את גישתו למשחק לתוך שיטה של ממש, מטרת השיטה שלו הייתה פשוטה והיא להגיע לאמת, לשחק בצורה אמיתית.

שיטת סטניסלבסקי עבדה בשני שלבים מרכזיים שבסופם השחקן היה מגיע לאמת של התפקיד:

שלב ראשון - הכנה עצמית

בשלב זה השחקן יכין את עצמו לתפקיד, יכין את הגוף והקול. השחקן ילמד לנוע כמו הדמות. השחקן ישנה את קולו כך שיתאים לכל הדמות, השחקן יהיה הדמות.

שלב שני - הכרת הדמות

בשלב זה על השחקן להבין מי היא הדמות שלו מה רצונותיה ומטרותיה. סטניסלבסקי פיתח שבע שאלות שעל כל שחקן לשאול את עצמו על מנת ללמוד את הדמות שלו ולהתכונן לפני כל סצנה. שיטה זו שימושית מאוד גם לבמאי כשהוא מנתח דמויות ואת פעולותיהם בסצנה.

מי אני? 

איך אני נראה, איך אני מתלבש, בן כמה אני, מה אני אוהב, מה משמח ומעציב אותי. אילו דברים קרו בחיי שהביאו אותי להיות האדם שאני? מערכות יחסים, משפחה, חברים.

איפה אני?

היחס שלי למקום ההתרחשות, איך הוא מרגיש לי, מה האווירה בו? האני מכיר אותו טוב? או שאני נמצא בו בפעם הראשונה, האם הוא מלחיץ אותי או גורם לי להרגיש בנוח.

מתי?

מה השעה עכשיו? זה יום או לילה? קיץ או חורף? מאיפה הגעתי לפני רגע? ממסיבה ואני בא עם מצב רוח מרומם או שאני חוזר אחרי ריב סוער? לאן אני מתכוון להמשיך מכאן?

מה אני רוצה?

מטרת העל של הדמות

לכולנו בחיים ישנה מטרה בסיסית כלשהיא על פיה אנחנו פועלים היא תהיה לרוב מטרה מופשטת כגון כוח, אהבה, שליטה או הישרדות. מטרה זו היא המנוע שדוחף אותנו לכל אורך חיינו והיא זאת שגורמת לנו לקבל החלטות כאלו או אחרות במצבים אשר אנו מתמודדים איתם במהלך חיינו. גם לדמות בסרט תהיה מטרת על מופשטת שתכווין אותה ותגדיר את פעילותיה לאורך הסרט. מטרת העל היא הדבר החשוב ביותר באת אפיון הדמות. בכל פעם שירצה השחק לדעת כיצד לשחק מצב מסוים הוא ישאל את עצמו מה הדמות שלו הכי רוצה, מהי מטרת העל שלו וישחק על פי כך.

מטרת הסצנה

אף על פי שלדמות שלנו ישנה מטרת על אחת ברורה, כמו שחיינו מחולקים לאלפי מצבים שונים, חייה של הדמות על המסך מחולקים לסצנות. בכל סצנה תהיה לדמות מטרה קטנה יותר הנקראת מטרת הסצינה. מטרה זאת נועדה להשיג את מבוקשה של הדמות בסצנה הנוכחית על מנת להתקדם עוד צעד אל עבר השגת מטרת העל שלה. יכול להיות שהמטרה היא לבצע פעולה פיזית כל שהיא כמו להימלט מחדר בוער, או שהמטרה היא בכלל לנצח דמות אחרת בוויכוח או לבצע עליה מניפולציה סמויה. לעיתים, מטרה זו יכולה להשתנות במהלך הסצנה בהתאם להשתלשלות האירועים.

למה אני רוצה את זה?

ככפי שציינו בסעיף הקודם, מאחורי הרצון של הדמות עומדת מטרת העל - אותה המטרה המופשטת אליה תשאף הדמות במהלך כל הסרט, המטרה אשר תגדיר אותו כאדם. נניח שאנו מדברים על ויכוח בין שתי דמויות, הדמות שלי רוצה לנצח את הדמות השנייה בוויכוח - זאת מטרת הסצינה. אני יכול להגיד שאני רוצה לנצח כי הדמות השנייה הרגיזה אותי אבל נכון יותר יהיה להגיד שאני רוצה להגיע לעמדת כוח מעליה, או שאולי אני רוצה לנצח כי אם אני אצליח דמות אחרת תעריך אותי יותר.

איך אני אשיג את המטרה שלי?

מה אני צריך להגיד או לעשות על מנת להשיג את המטרה שלי.

על מה אני צריך להתגבר?

לדמות תמיד יהיה מכשול בדרכה להשגת המטרה שלה, אם אני אצליח להגיד את מה שרציתי להגיד או לעשות את מה שרציתי לעשות ללא שום בעיה לא יהיה קונפליקט ולא יהיה עניין בסצנה. ולכן בפני הדמות תמיד יעמוד מכשול, גורם חיצוני או פנימי שיפריע לה, יעצור אותה, או יעכב אותה מהשגת המטרה שלה.

זיכרון רגשי

אחד העקרונות על פיהם עבד סטניסלבסקי נקרא "זיכרון רגשי", סטניסלבסקי חושב שכדי לשחק את הסצנה בצורה ראליסטית השחקן צריך לחפש בתוך עברו מקרה שיעורר בו רגשות דומים לסצנה שהוא עומד לשחק. בדרך זו יצליח השחקן לחיות את הרגע ולהגיע לאמת. נניח והשחקן צריך לשחק עצב עמוק, עליו להעלות בתוכו זיכרונות של בן משפחה או חבר קרוב שמת ולחיות אותם מחדש.

למרות שהשיטה עבדה בשביל שחקנים רבים חלק מהשחקנים לא יכלו להתמודד עם הלחץ הרגשי שהזיכרונות שלהם העלו בהם. שחקנים רבים אף הגיעו לרמה של שגעון מסוים ובכך גרמו לסטניסלבסקי לזנוח את השיטה ולהגות שיטה חלופית. השיטה החדשה של סטניסלבסקי עובדת על עיקרון הדמיון והיא אומרה שמספיק לדמיין מצב מסוים כדי שהוא יעורר רגש בתוך השחקן ויגרום לו לפעול.

משחק שיטה (Method Acting)

בשלב מסוים סטניסלבסקי הגיע עם התאטרון שלו לארצות הברית והתקבל שם יפה מאוד. מספר מתלמידיו אף עברו לגור בארצות הברית והתחילו להפיץ את שיטת המשחק שלו. היא קיבלה שם חדש "משחק שיטה" והתפרסמה בעיקר בזכות בית הספר למשחק של "אקטורס סטויודיו" (Actors Studio) ממנו יצאו כוכבי קולנוע כמו מרלון ברנדו, ג'יימס דין ומרלין מונרו. שניים מהמורים המוכרים ביותר שלימדו בבית הספר הזה היו לי סטרטסברג וסטלה אדלר, הם עצמם התחנכו על שיטת סטניסלבסקי אך כל אחד מהם לקחת את השיטה לכיוון שלו, בעוד אדלר הנחתה את השיטה תוך כדי שימוש בעיקרון הדמיון לי סטרטסברג דווקא הנחה את השחקנים להשתמש בזיכרון רגשי אותה השיטה שסטניסלבסקי זנח.

לסיכום

בימינו ישנן שיטות משחק רבות ונראה שכל מורה למשחק מפתח שיטה משלו. אבל כולן מבוססות בסופו של דבר על תורתו של סטניסלבסקי - לחיות את הדמות, להבין את הדמות, להגיע לאמת.

שני הזרמים המרכזיים של המשחק בימינו מתפצלים לזרם של שימוש בדמיון כדי לעורר רגש או בזיכרון רגשי. . כבמאים, אתם תעבדו עם שחקנים שלמדו לשחק בשיטה זו או אחרת, ולכן אתם יכולים ואף צריכים להשתמש בהן על מנת להכין, להנחות ולפתח את הדמויות והשחקנים לקראת הצילומים. ובסופו של דבר אכן להביא את הדמות והשחקן "להשגת האמת".